החלטה בתיק בש"א 2145/07

1.         התובעים הגישו תביעה זו לפיצויים בגין נזקי גוף, בהיותם תלוייו ועזבונו של המנוח מוחמד איברהים שיך ז"ל, יליד 2.1.63, שהיה בחייו תושב העיר עזה.

            נטען כי ב- 16.2.04, בשעות בוקר מוקדמות, היה המנוח בדרכו מביתו בעזה אל עבודתו בישראל כשכיר, כאשר לשם כך היה עליו לעבור במחסום ארז. נטען כי המנוח הגיע בשעת בוקר מוקדמת למחסום והמתין בתורו בין אלפי עובדים ממתינים אחרים. נטען כי בשל הלחץ והצפיפות במעבר אל עמדות הביקורת במחסום נחנק ונמחץ למוות על ידי מאות העובדים שעמדו להיכנס. התובעים סבורים כי מותו נגרם מחמת התרשלותה של התובעת ועושי דברה במחסום.

            המדינה הגישה הגנה בפני התביעה וכופרת בחבותה הנטענת. עוד הגישה בקשה למתן צו להפקדת ערובה (בש"א 2145/07), היא הבקשה שבפניי.

2.         המדינה סבורה כי על פי ההלכה המשפטית נכון לחייב את התובעים בהפקדת ערובה, שכן, אין בידם להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם תוכל המדינה להיפרע את הוצאותיה ולא תוכל לאכוף פסק דין שייפסק לזכותה. המדינה סבורה כי רבים הסיכויים לדחיית התביעה וכי די בכך שהתובע הוא תושב "שטחי האוטונומיה" כדי שנכון יהיה לחייבו במתן ערובה.

            המשיבים / התובעים סבורים כי יש לדחות את הבקשה, שכן, לא צורף אליה תצהיר, סבורים שבהיותם תושבי עזה אין די כדי לחייב בהפקדת ערובה, מציינים את מצבם הכספי הקשה ואת עוניים ומזכירים שלא מדובר בתביעת סרק.

3.         שקלתי טענות הצדדים ובדעתי לדחות את הבקשה.

4.         תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984, מסמיכה את בית המשפט או הרשם לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, כאשר היה ולא ניתנה הערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם הורשה התובע להפסיקה.

            תקנה זו אינה מטווה את השיקולים על פיהם נכון להפעיל את הסמכות הנזכרת בה, שיקולים שנדונו בפסיקה.

            עוד בענין ר.ע.א. 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ (פ"ד מד (1) עמ' 647, צויין כי הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, זאת מאחר וזכות הפניה לערכאות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה וכי שערי בית המשפט פתוחים בפני תובע גם אם לא יצליח לשלם הוצאות, היה ותביעתו תידחה.

            כפי שהוברר בעניין ר.ע.א. 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום בע"מ (תק-על 2001 (2) עמ'  154), שימוש בתקנה 519 מחייב ביצוע איזון בין הזכות הקונסטיטוציונית של הפניה לערכאות לבין זכותו של הנתבע לשיפוי על הוצאותיו והצורך למנוע תביעות סרק.

            עוד הלכה היא, כי אמצעי זה של חיוב בהפקדת ערובה להוצאות יופעל לעתים נדירות ובנסיבות חריגות וכי בהטלתו יש משום פגיעה בזכות הקנין של התובע, שאף היא זכות יסוד במשפטנו ( ר.ע.א. 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב פ"ד נד (2) 845).

            ההלכות סוכמו בענין ר.ע.א. 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל פ"ד נח (5) עמ' 265.  גם בענין באסל נדון עניינו של מי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, בהעדר אפשרות אכיפה ישירה של פסקי דין ישראלים במקום מגוריו.

4.         יש לאזן  אם כן, בין זכות הגישה לערכאות לבין  זכותו הקניינית של הנתבע לגבות הוצאותיו.

            שקלתי את הדברים ואת טענות הצדדים.

            בהבדל מהמקרה שנדון בענין באסל הנ"ל, מופיעה בתגובת התובעים טענה מפורשת לענין מצבם הכספי הקשה והיותם חסרי אמצעים וחסרי יכולת לגייס סכום כסף לתשלום ערובה, כמפורט בתצהיר האלמנה שצורף לתגובה, כאשר מפרנס המשפחה הוא המנוח בגין מותו הוגשה התביעה.

            במסגרת האיזון הנ"ל, יש לזכור שעצם עובדת היות התובע תושב חוץ, אינו הטעם היחיד להטלת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

            אין כל סיבה למחשבה שהתביעה היא תביעת סרק.

            סבורה אני כי בנסיבות מקרה זה, מקום שהטלת צו ובו חיוב להפקדת ערובה עלול למנוע את קיום ההליך מחמת עוניו של התובע, כאשר לא מדובר בתביעת סרק, מקום שמדובר בטענה לגרם מותו של המנוח, עניין שבעצמו גרם למצב הכלכלי הקשה, נכון שלא להטיל צו כמבוקש.

            אוסיף, כי לא צורף תצהיר לבקשה לאימות העובדות הנטענות בה.